<h1>ספר החינוך מצוה קמ"ד</h1>
<h2>דף לג:</h2>
שלא לאכול הפיגול. ופיגול הוא קרבן שחשב עליו הכהן המקריב מחשבת פסול בשעת זביחה או הקרבה. ופסול המחשבה הוא כגון שהסכים בדעתו בעת הזביחה או בעת ההקרבה שיאכל מאותו קרבן אחר זמן המוגבל לאכילתו, או יקטיר ממנו מה שטעון הקטרה אחר זמן המוגבל להקטרה, שאכילת המזבח ואכילת אדם הכל נשמע בלשון אכילה. וביאר הכתוב שהאוכל ממנו שישא עון, שנאמר [ויקרא ז'] ואם האכל יאכל וגו' והנפש האכלת ממנו עונה תשא, ונשיאות העון בכאן הוא כרת, כמו שנלמוד בגמרא בגזירה שוה. ואולם אזהרתו, כלומר הלאו המפורש על זה מלבד העונש שנזכר בכאן, הוא מה שכתוב במילואים [שמות כ"ט] לא יאכל כי קדש הוא, ואמרו זכרונם לברכה [פסחים כ"ד ע"א] שאותו הכתוב כולל באזהרה כל מה שנפסד מן הקדשים ואין ראוי לאוכלו כמו הנותר והפיגול. וכמו כן אמרו זכרונם לברכה [ע"ז ס"ו ע"א] שנכללו באזהרת לא תאכל כל תועבה [דברים י"ד] שדרשו כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל, וכיון שכן נאמר שהאחד לתוספת לאוין, וזה הפסוק שבכאן ידבר בעונש האוכלו שכן בא לנו הפירוש עליו. וזה שאמר [ויקרא ז'] ואם האכל יאכל וגו' ביום השלישי, כלומר שחשב עליו לאוכלו ביום השלישי, שכן דרשו זכרונם לברכה [זבחים כ"ט ע"א] בזה הפסוק ואם האכל יאכל [וגו'] פיגול הוא, כוף אזנך לשמוע במחשב על זבחו שיאכל ממנו ביום השלישי הכתוב מדבר, שהוא נפסד בזאת המחשבה. והאוכלו חייב כרת, שנאמר בו [שם] והנפש האוכלת ממנו עונה תשא, ונאמר בנותר [ויקרא י"ט] ואוכליו עונו ישא כי את קודש יי חלל ונכרתה, וגמרינן ליה בכריתות [ה' ע"א] בגזירה שוה שאמרו שם אל תהי גזירה שוה קלה בעיניך, שהרי פיגול אחד מגופי התורה ולא למדו הכתוב אלא בגזירה שוה, דיליף עון עון מנותר מה להלן כרת אף כאן כרת.
משרשי מצוה זו היסוד אשר בנינו תחילה שאמרנו כי ענייני הקרבן להכשר מחשבות בני איש ולצייר בנפשם מתוך הפעולה שבין ידם רוע החטא וטוב דרכי היושר, על כן מהיות עיקר סיבתו על דבר המחשבות היה ראוי להפסל במחשבת הנטוייה בו מן היושר בכל מעשיו. וזה דבר ברור קרוב אל השכל למודה על האמת. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [זבחים מ"ג ע"א] שאין חיוב כרת אלא לאוכל מן הקרבן מן החלק שיש בו לאדם או למזבח ממנו. אבל מן החלק ממנו שמתיר הקרבן אין חייבין עליו כרת משום פיגול. כיצד, האוכל כזית מן הדם מקרבן שנתפגל אין חייב עליו כרת משום פיגול, שהרי הדם החלק המתיר הקרבן הוא, שאחר זריקת הדם האימורין מותרין ליקרב ולא קודם לכן, ומכל מקום אף על פי שאין בו כרת לוקין עליו, אבל האוכל כזית מן בשר הקרבן או אפילו מן האימורין חייב כרת משום פיגול, שהדם הוא מתיר האימורין למזבח ואחר מתיר ראשון אנו הולכין בדין זה לחייב האוכל בכל השאר, ולפיכך חייב האוכל אף מן האימורין ואף על פי שהן גם כן מתירין הבשר לאדם אין בכך כלום, שאחר הדם שהוא מתיר ראשון אנו הולכים כמו שאמרנו. וכן מנחה שנתפגלה האוכל כזית משיריה חייב משום פיגול, אבל האוכל כזית מן הקומץ שלה או מן הלבונה שהן המתירין אין חייבין עליו כרת, ומכל מקום לוקה עליהן כמו שאמרנו. ואילו הן הדברים שאין חייבין עליהן משום פיגול לעולם, הקומץ והלבונה והדם כמו שאמרנו, והיין והמנחות הנשרפות כולן שהרי אין בהן קומץ להתירן, וכל שאין לו מתירין חוץ ממנו אין חייבין משום פיגול עליו, ולוג שמן של מצורע גם כן אין חייבין עליו. ואם תאמר והלא דם האשם מתירו, התשובה שאינו תלוי בו, שהרי אדם מביא אשמו היום ולוג אחר כמה ימים.
וכן מענין המצוה מה שאמרו גם כן שהמקריב המחשב מחשבת פיגול עובר בלאו, שנאמר [ויקרא ז'] לא יחשב לו, ומפי השמועה למדנו שבכלל זה אזהרה למקריב שלא יחשוב מחשבת פיגול, אבל מכל מקום אינו נחשב מחשבון שס"ה לאוין לפי שהוא כעין סניפין ללאו אחר שהוא נחשב בלאוין, והוא מה שכתוב בסדר אמור אל הכהנים [ויקרא כ"ב], כל מום לא יהיה בו, ודרשו זכרונם לברכה [בכורות ל"ג ע"ב] משום לאו זה למטיל מום בקדשים, וכמו שנכתוב בעזרת השם. וזה העניין גם כן של מחשב פסול כעין המטיל מום הוא נחשב, ולפיכך לא חשבנוהו מן החשבון, ומכל מקום אינו לוקה על זה לפי שאין בו מעשה אלא מחשבה בלבד. ויתר דיני המחשבות אי זו מחשבה פוסלת כגון מחשבת שינוי השם ומחשבת מקום ומחשבת זמן, ובאי זה קרבן ובאי זו עבודה כגון שחיטה זריקה קבלה הולכה, וכל פרטי דיני הפיגול וגם נותר הדומה לו מבוארים במקומות רבים מסדר קדשים. ונוהג איסור אכילת הפיגול בזמן הבית בזכרים ונקבות, אפילו ישראלים, שדרך כלל אסרתו התורה לכל בין כהן בין ישראל. ועובר עליה ואכל כזית ממנו במזיד חייב כרת, בשוגג מביא חטאת קבועה. וכבר פירשנו פעמים שקרבן שאינו עולה ויורד לפי עניות ועושר נקרא קבוע.
